ובין להבות האש הצורבות
רואה אני, שק בלוי וישן
שק של כאב ...
וילדה...
ילדה קטנה ועצובה שיושבת לידו
אני רואה אותך... אני אומרת לה
אני באמת באמת רואה אותך...
בואי.. צאי משם..
והיא מרימה את עיניה לכיווני... מסתכלת אלי..
ואז אוספת את השק הבלוי ומניחה אותו על כתפיה השבריריות בעצלתיים...
ופוסעת בחוסר חשק לעברי
וכאילו אומרת...
מה את רוצה ממני ?
הרי ניסיתי כבר הכל
אני עדיין כועסת ודבר לא ישנה את זה .. אף פעם. וזהו.. ודייי
ואני כל כך מבינה אותה ...
ויודעת שהכאב הצורב, מדבר מלבה
ומשם יוצאים דרקוני הכעס ולהבות השנאה.. ושורפים
וצורבים גם את לבה
וכשהכאב מדבר..
הכעס דומה לשמיכה שחורה שחונקת את הנשמה
שמיכה אטומה שמסתירה את האור שבלב.
ואני כל כך מבינה אותה..
ויודעת שרק מילים מתוקות ועטופות ברכות יצליחו לפורר את שמיכת האטימות השחורה.
וביום חורף גשום וקר..
אני מזמינה אותה למרק מנחם וחם...
עם המון ירקות שורש שמזכירים לה את מהותה ונוגעים בשורש נשמתה
מזמינה אותה למרק חם עם תבלינים של חמלה
והמוני גריסים של חום ואהבה.
מרק שמעלה אדים וניחוח של בית ...
ניחוח של קבלה...
ובהתחלה...
אני נותנת לה לאכול בשקט
לא מדברת.. רק מקשיבה
מקשיבה לה.. לכעסה ואחר כך לכאבה
ומחבקת אותה כשהיא צריכה
מקבלת אותה בחום וגם באהבה
וכך יוצא שפעם אחרי פעם .. שוב ושוב..
היא מגיעה לאכול מרק שורש מתובל בחמלה
עד שהשמיכה השחורה והאטומה מתחילה להתפורר
והאור בלבה נגלה לה...
מחדש....
והיום..
אחרי שהגיעה אלי לא מעט פעמים..
סיפרה לי שהכעס אצלה בלב התחלף לסליחה
שהאש הצורבת הפכה למדורה של חמלה
והכי חשוב זה שהיא משחררת את השק הבלוי
ואפילו זרקה אותו לתוך המדורה
היא לא צריכה אותו יותר
כי יש לה בתוך הלב
יותר אהבה.
וחמלה