"כל החיים הייתי אפס" .. לא שווה .. לא מספיק...
הוא אמר לי בעיניים עצובות.
וכאן הפכו עיניו לכועסות..ורושפות אש...
"כך גדלתי... אז מה כבר תוכלי לחדש לי ?
אני יודע שאני סקפטי והציניות שלי פורצת ממני החוצה "
ואז הוסיף... "אני מצטער"
והשפיל את עיניו.
והשריון שעטף אותו הלך והתקשה.. עד שעטה מעטפת קוצים חדים..
וכמעט שירה חיצים נסתרים לכיווני..
ואני ידעתי את זה...
ידעתי שבתוך המעטה הנוקשה .. מאחורי החומות והסוגרים.. יש נשמה רכה ופגועה של ילד...והיום הילד כבר בן 40.
ככה זה , מאחורי האנשים הכי קשים יש נשמה של קיפוד !
חדים בחוץ אבל רכים ופגיעים בפנים.
מה הדבר שהכי כואב לך ?... שאלתי את הקיפוד ילד בן ה-40
" שאני לא שייך ... שאני מחוץ.. שאני לא שווה.....שאני לא מספיק טוב...
אתה באמת לא מספיק טוב ?
אתה באמת לא מספיק שווה ?
אני מנסה ליצור בתוכו ספק
מביטה עליו ורואה איך הגלגלים שלו נעים.. אפילו מסתובבים לכיוונים אחרים.. וזה טוב!
מה אתה מרגיש ?
" עצב ...עצב גדול. עצב שעוטף אותי כל החיים. "
" אני רוצה לדעת איך זה להרגיש שייך.. אהוב.. אוהב..
אני רוצה לדעת איך להתחבר ופחות להסתתר "
ופתאום מתוך הקיפוד בן ה-40 יצא הילד הקטן , הפגוע , החלש, הדחוי
ואמר : " תראו אותי ... אני זקוק לאהבה .. אני רוצה לאהוב אבל לא בדיוק יודע איך להביע את זה "
לקיפוד בן ה- 40 החלו לבצבץ דמעות בזוויות העיניים
והקוצים שלו נעשו רכים יותר.. ופחות מחודדים ודוקרים.
שאלתי אותו האם הוא יכול לראות את הילד שהיה ...להתחבר אליו.. לתת לו יד
ואפילו לבקש ממנו סליחה שעזב אותו לכל כך הרבה זמן.
כל כך הרבה זמן לא התייחס ליכולות האמיתיות שלו.. למתנות שלו..
למי שהוא באמת.
כל כך הרבה זמן האמין לאין שבתוכו .. לחולשות שלו... לביקורת ששמע מאנשים אחרים עליו.. למה שהוא לא...
ע ד ש ה פ ך ל א פ ס .... ו ל ח ס ר א מ ו נ ה ב ע צ מ ו.
"סליחה.. אני מצטער " הוא אמר
אבל הפעם לעצמו. הפעם אמר זאת לילד הקטן שבתוכו.
ושוב דמעה ירדה
והקיפוד בן ה 40 כבר לא היה קיפוד
באותו רגע הוא היה י ל ד .