סיפור אהבה בטעם של שזיפים
סיפור אהבה בטעם שזיפים
אני עומדת שם, מולו, ובאפי עולה ריח מאפה ... או שלא... אולי...
צמוד לבית בקצה הרחוב של טבריה של פעם, יש מבנה נוסף, חלקו מתחת לאדמה וחלקו מעל.
אני מציצה פנימה ורואה בפנים מדרגות פח חלודות וצרות מובילות לגלריה מעל.
אמא שלי מספרת שבבית הזה גרה פעם אשה שהייתה יוצאת כל יום, בשעות הערב, עירומה כביום היוולדה אל אותה מרפסת, ושרה בקולי קולות.
ככה סתם יוצאת עירומה אל המרפסת.. ושרה? אני שואלת את אימי.
כן. קראו לה פורטונה המקומטת והמג'נונה.
וכך כל יום, בשעות הערביים, אחרי טבילה צוננת בכנרת , בקצה הרחוב של טבריה של פעם, מתחת לאותה מרפסת, הייתה מתגודדת לה חבורה של ילדים, וקוראת בשמה... "פורטונה.. פורטונה ...פורטונה המג'נונה"
אבל הילדים לא הלכו עד שסבתא שלי הייתה נותנת להם כיכר לחם טעים חם או לחמניה שכרגע יצאה מהתנור.
ואולי הילדים היו עומדים ערב ערב מתחת למרפסת בגלל הלחם החם ולא בגלל פורטונה...
וכך באמצע דצמבר של טבריה, אני מוצאת את עצמי עומדת באותה גלריה שהייתה בעצם המאפייה של השכונה. המאפייה של סבתא שלי. המאפייה שאליה היו מביאות השכנות את הבצק שלהן ואופות להן לחם ועוגות.
ונזכרת בסיפור יפה במיוחד שהייתה מספרת לי סבתא.
היא הייתה מושיבה אותי על ידה ואומרת לי: אח יא בינתי , יא חביבתי...
אל הבית הזה הגענו מצפת על חמור אפור. שומעת? אפור ולא לבן. שבוע ימים לקח לנו לרדת מצפת.
סבא אהב את הכנרת וכשהתחתן עם סבתא שלי הודיע לה שהם יגורו בטבריה.. כי שם למטה בטבריה, תהיה לו יותר עבודה. וסבתא, מה היה לה לאמר?..
אז, שמו את כל "הפקלאות" על החמור, וירדו לאט לאט מצפת לטבריה של פעם.
וכשהגיעו לטבריה, מצאו את הבית הזה, בית בנוי אבן בזלת שעמד בקצה הרחוב, עם מרפסת, מרתף וגלריה, חצר לא גדולה במיוחד, ועץ שזיפים, עסיסי ומיוחד.
מה אני אגיד לך יא בינתי... זה היה הבית הכי טוב שסבא שלך יכול היה לרכוש בכסף שלו.
ברחוב הזה גרו משפחות של יהודים וגם משפחות של ערבים והיה שלום ואהבה אמיתית בין כולם.
והייתה לי חברה טובה טובה שקראו לה סלימה...סלימה חובייזי... מספרת סבתא.
את רעבה יא בינתי? שואלת... ואני אומרת, לא, לא, סבתא , עוד מעט , ספרי לי עוד מהסיפורים שלך.
אז, אני אספר לך על עץ השזיפים שגדל ממש בכניסה לבית . אמרה.
וכך היה כל ערב.
ערב ערב, בדיוק באותה השעה, היה מתפשט ריח מתקתק של עוגת שזיפים ברחבי השכונה.
ומכיוון שכל השכנים הכירו את החברות המיוחדת שהייתה בין סבתא שלי רבקה, לסלימה חובייזי, הם היו קוראים לעוגות שלהן , עוגות האהבה של רבקה וסלימה.
כל ערב כאשר ריח העוגות היה מתפשט לו ברחוב, הייתה תחושה מיוחדת .. תחושה של אהבה באוויר.
אנשים היו יוצאים החוצה ומברכים אחד את השני בשלום.
ולפעמים בכלל לא היה צריך לדבר ...רק לצאת לרחוב או לפתוח את החלון ולהריח את ריח עוגת של שזיפים באוויר.
קול צלצולו של הטלפון הסלולרי שלי נשמע ברקע ..
לקח לי שנייה להבין שאני עדיין עומדת באותה גלריה, מול מה שהיה פעם תנור האפייה הגדול של סבתא.
תחושת געגוע לסבתא צרב את נשמתי.
אבל גם שמחה.
שמחה, שאני עדיין יכולה לדמיין את קולה באוזני.. לשמוע את סיפוריה ולהריח את ריח עוגת השזיפים שהייתה מכינה ביחד עם סלימה ...
ובלב נמרח לי...חיוך של אהבה בצבע סגול. ..
אולי זה מה שאנחנו צריכים עכשיו בעולם..המון המון עוגות של שזיפים ואהבה!!
